יצאתי מהבית עם תיק דויטר שלושים ליטר והלכתי לרכבת הקלה. בשבועיים האחרונים, אחרי שנים שאני חי פה, השכונות של ירושלים התחילו להסתדר לי בראש. ידעתי שאני צריך לרדת בערך בחלוץ. ראיתי את קנת בתחנה של השוק עם בת הזוג שלו. החלפנו חיוך וקצת עדכונים ועשינו היכרות.
"לאן אתה נוסע בעצם, אתה גר בצד השני לא?"
"אני במשימה קצת מוזרה" אמרתי. סיפרתי להם שיש לי בתיק שני חלילים, שאני לוקח אותם לתיקון. אחד כדי למכור ואחד כדי לנגן. יש בבית הכרם מתקן אחד שהייתי אצלו פעם והוא כנראה הכי טוב בארץ.
קנת תכנן לעבור בבית ולצאת להפגנה מול הבית של ברקת. "אתה עובר שם בדרך״, הוא אמר, ״אולי ניפגש כשתחזור".
פניתי לרחוב המייסדים וחלפתי על פני ההפגנה. בכתובת של ברקת עמד שוטר. ביטלתי מחשבה שעברה לי בראש, שאני נראה חשוד כשאני עובר שם עם תיק כזה. ברקת הוא לא מטרה עד כדי כך מעניינת.
נכנסתי לבניין של המתקן, ירדתי חצי קומה וצילצלתי בפעמון, ממש לפי ההוראות המפורטות שנתן לי.
כשפתח את הדלת זיהיתי אותו מיד. בנאדם שראיתי פעם אחת בחיים שלי, לפני שתיים עשרה שנה, למשך חצי שעה. הוא כנראה ממש לא השתנה.
הבית נראה באמצע ניקיון, כיסאות מורמים על השולחן. ניגשנו לחדר העבודה שלו. לחדרים ששמורים בהם כלי נשיפה יש ריח אופייני שהכרתי היטב, אבל אצלו האוויר היה ניטראלי. הוא התיישב בעמדה שלו, מול שולחן שפרוס עליו משטח שרטוט למניעת שריטות. כלי עבודה זעירים סודרו שם בארגזי פלסטיק מיניאטוריים.
הגשתי לו את ה-Powell. כשהרכיב את הראש, ציקצק שהחיבור קשה מדי, בעיה שהציקה לי שנים. הוא שלף מטלית ופתר את זה בתנועה אחת.
המתקן הפיק כמה צלילים, ניטראליים גם הם, ונראה שהתמונה ברורה לו.
״אמרת שאתה מתכנן למכור? אני ממליץ שרק תאזן את הקלאפה. הסטרובינגר כבר קשות אבל החלפה תעלה לך המון והחליל מנגן טוב״. הסכמתי והוא ניגש למלאכה. בתוך שניות המשטח התכסה ברגים וצירים. נראה שהוא בשליטה מלאה. העבודה הזרימה בו אנרגיה חדשה והוא התחיל לדבר. הוא ברר בפינצטה כמה גזרי דבק זעירים מאחד הארגזים המיניאטוריים. ״רק על החומר הזה הייתי מכניס את מורמאצו להיכל התהילה״ אמר בגאווה של מעריץ. הנהנתי בנימוס. השם מורמאצו צלצל לי מוכר מהימים שחיפשתי חליל לקנייה. ״כש-Powell התחילו עם המודל של ה-Signature הם עשו בפעם הראשונה ברגי כיוונון. הם פשוט לא יודעים לעשות את זה״. לא ידעתי על מה הוא מדבר, אבל ההתלהבות שלו היתה מדבקת. הוא הרגיש שאני מתעניין והוציא מהמגירה שמאחוריו חליל נוסף כדי להראות לי. כלי זהוב-אדמדם שנראה יקר מאוד. ״קניתי אותו בעקבות לקוח אחד שבא אלי. בדגמים של הארומייט הם לא שילבו ברגי כיוונון. זאת רמה אחרת״. מבחינתו דיברנו באותה השפה. העדפתי שלא לחשוף את עצמי. הביקור בעולם שלו היה מסקרן גם בלי להבין הרבה. חוץ מזה, כבר היה מאוחר להתוודות. הוא שיתף אותי בגיחוך בצורת הקייס חסרת ההיגיון שהותאמה לדגמים של אמצע שנות האלפיים, ומתח ביקורת על בחירת החומרים בקפיצים של הקלאפות המשניות. הרגשתי שמשהו עמוק יותר מסתתר מאחורי הביקורת שלו. אני לא זוכר מה בדיוק שאלתי. הוא השתהה לרגע, נאנח. משהו בטון שלו השתנה. ״כולם הידרדרו. כבר לא מעריכים איכות. רוצים רק זול ובכמויות. אולי היפנים, היפנים הכי פחות הידרדרו.״
הוא פתח את יומן העבודות שלו וכתב בכתב אחיד את כל המספרים שחרוטים על החליל, שבחלקם לא הבחנתי עד אותו רגע. "80 ש"ח, איזון קלאפה". שאלתי את עצמי אם הוא מעדיף יומן על פני אקסל מכח ההרגל או מתוך אידאולוגיה. אחר כך הוסיף אזהרה. ״אם אתה מוצא קונה, עדיף שלא תבואו אלי יחד לבדיקה. כשבאים יחד אני אומר לקונה איזו הנחה הוא יכול לבקש על כל פגם, ולמוכר איך יקבל את המחיר הכי גבוה. אני מנסה לדבר רק עם אחד מהם בכל רגע, אבל זה לא מתחבר טוב״.
שאלתי אותו אם יוכל להעיף מבט גם בחליל השני. "להעיף מבט אין בעיה, אבל אני לא עובד על ארמסטרונג כאלה. אני מתקן רק סמי-מקצועי ומעלה". הארמסטרונג יצא מהבדיקה שלו מחוזק. ״תשמע, הוא מנגן מצוין. הוא ישן, אין מה להגיד, אבל הוא מנגן מצוין".

כשחזרנו מהודו סיימתי לקרוא את איזון עדין של רוהינטון מיסטרי. את החצי הראשון קראתי לפני הטיסה. הייתי שמח להמשיך אותו שם אבל לא יכולתי להרשות משקל כזה בתיק. הספר הזה הראה לי כמה מצבי החומרי טוב יותר מהמינימום ההכרחי. בתוך הדמויות של אום ואישוואר הרגשתי באמת ובתמים עשיר כשהם מצאו מטר רבוע פנוי של רחוב להניח עליו קרטון. סידרתי קצת את הצלופן שעטף את הספר, כדי למזער את הטענות שאשמע כשאחזיר אותו. ידעתי שאני חורג בכמה חודשים מזמן ההשאלה, אבל בחישוב שלי הקנס היה שווה את זה.
עליתי את בצלאל דרך ערבוב הריחות של פלאפל שלום והמכבסה והגעתי לבית העם. כמה רקדניות ורקדנים, תלמידי ז'ראר בכר, ישבו על הרצפה בחוץ ואכלו מקופסאות פלסטיק. קבוצה אחרת היתה אולי נראית עלובה במצב הזה, אבל הן נראו מורדות וזקופות. עליתי לקומה השלישית – עיון ונוער.
הגשתי לאריק הספרן את הספרים להחזרה.
"אתה באיחור. זה יעלה לך קנס".
"כן, הייתי בחו"ל אז לא יכולתי להחזיר בזמן".
"למה לא באת להאריך?"
"זה לא היה כל-כך מתוכנן אז לא הספקתי".
"תשמע", הוא בחר בזהירות את מילותיו, "אתה לא מהמאחרים הסדרתיים. הפעם אני אתחשב בזה". הוא שקלל את מידת האמינות שזיהה בי ואת משך האיחור, וקבע שאצטרך לשלם עשרה שקלים.
התור מאחוריי הצטבר. אריק פנה לטפל בבאה אחרי והעביר את משימת הגבייה לקולגה שלו. בלי ליצור קשר עין, הספרנית הניעה את העכבר על המשטח והקלידה כמה פרטים. מהבעת הפנים שלה זיהיתי שיש בעיה. היא גילגלה את הכסא שלה לעבר אריק ומשכה אותו משם באמצע חילופי דברים. הוא ניגש למחשב בחוסר רצון, והיא הביטה מהצד במבט צודק.
"אז תסמני על תאריך אחר".
"זה חסום כי כבר הוקלד הקנס".
הטונים ביניהם עלו בהדרגה ונראה שהם מתקשים למצוא פתרון. האווירה המתוחה הקרינה סביבם וכמה לקוחות עזבו את התור. מדי פעם התעשתו וסימנו האחד לשניה להנמיך את הקול, שלא לזנוח את אחריותם כלפי השקט בספריה. בתום כמה ניסיונות חסרי סבלנות הם הצליחו ואריק חזר למקומו.
"עשרה שקלים בבקשה".
הוצאתי כרטיס אשראי.
"פה אפשר רק במזומן".
הגשתי לה שטר.
"אין לי עודף מחמישים. תרד בבקשה להחזיר את הספר בקומה מתחת, שם אפשר לשלם באשראי".
ירדתי קומה. ספרנית מנומנמת לקחה את הספר. "יש לך פה חוב עשרה שקלים. אני מבטלת לך אותו".
"אה… תודה" סיננתי ופניתי לצאת בלי להביט לאחור.

החלטתי לבלות יום וחצי בגטבורג בדרך לקופנהאגן. שמעתי שיש שם סאונות מפוזרות על גדת הנהר. הגעתי להוסטל באחת עשרה בלילה, ורציתי לצאת לשתות בירה ולחזור לישון.
אחרי כמה דקות של הליכה על כביש תלול בשכונה רדומה, הגעתי לבר שגוגל הציע ושמחתי לראות שהוא פתוח. המקום היה די ריק, רק כמה חברה שקטים בשולחן צדדי. מאחורי הבר היה מקרר גדול עם עשרות סוגים של פחיות בירה צבעוניות מצוירות.
"מה אתה שותה?" שאל אותי הברמן. בחרתי פחית עם ציור של שחף. בירה IPA קרה ולא רעה בכלל. דיברנו קצת. הוא סטודנט שהגיע לעשות סמסטר בשבדיה, כמו רוב האורחים של הבר הזה. חברה שהוא מכיר מהבית בהודו הצטרפה אלינו. היה לה מין דיבור עוקצני ואדיש, אבל הרגשתי שזה האופן שבו היא נחמדה. אמרתי להם שעוד לא ניסיתי כמה מהמאכלים השבדים המפורסמים ושאלתי אם יש להם המלצות. "תחזור לפה מחר מוקדם יותר. כשהטבח נמצא הוא מכין אוכל שבדי מעולה. אני ממלצרת מחר אז אוכל לתת המלצות".
חזרתי להוסטל לישון. למחרת בבוקר קפצתי לסופר והכנתי ארוחה קטנה, כמה טוסטים וביצים, שמן זית וירקות. בחור אחד בן 40 בערך, שחור עם צמות קטנות והרבה נוכחות, עבר בדיוק במטבח והצעתי לו להצטרף. קוראים לו לואיס ארמנדו. הוא סיפר לי שהוא מטייל כבר 3 חודשים, וגם שהוא גר שם בעיר, בגטבורג. "אני אוהב לראות את העיר שלי מעיניים של תייר". תהיתי איך זה עובד לו והאם הוא חי כאן בהוסטל כל התקופה הזו, אבל הרגשתי שעדיף לא לשאול על הפרטים. הוא היה דברן ונראה שהוא העריך את ההזמנה שלי לארוחה. החלפנו טלפונים, ואמרתי לעצמי שלבלות איתו שעות יהיה מעייף מדי. יצאתי להסתובב בעיר. היא התגלתה כעיר רגילה למדי – חנויות ורחובות, אנשים בענייניהם. לא ראיתי סאונות על הנהר. הקרסול שלי עוד לא התאושש מהטרק, אז לא ממש התרחקתי וחזרתי אחר הצהרים להוסטל. בחורה בשם קלייר הצטרפה אלי לשולחן. היא היתה בדיוק במסלול ההפוך ממני – הגיעה מקופנהאגן ותכננה להמשיך לשטוקהולם. היא מטיילת כבר תקופה, ולא בטוחה אם תחזור לגור בגרמניה. "אני בטח ארצה לחיות איפשהו בצפון מערב אירופה, אבל אני לא בטוחה איפה. רק במדינות האלה אני מרגישה בבית". היא חצי צרפתיה, "אבל אני פחות רואה את עצמי גרה שם. הם מהפכנים מדי."
"עדיין?" שאלתי.
"כן, זה נשאר. ככה זה מיתוסים, הם משפיעים על האנשים".
בחור שבדיוק הרכיב לעצמו ארוחה התיישב לידנו. היה לו שיער ארוך מתולתל ואווירה נוחה של מטייל ותיק. קוראים לו וינסנט, וגם הוא גרמני. הוא וקלייר צחקו ביניהם שכבר התרגלו לדבר רק אנגלית. גם בבית ובעבודה יש תמיד אנשים שלא מדברים גרמנית.
"ומה המיתוס של הגרמנים?" שאלתי. הם חשבו על זה ולא ממש מצאו תשובה. "בגרמניה מאוד עסוקים בלשים את העבר מאחורה, אז אולי אין מיתוס כרגע".
הזרמתי אותם לבוא איתי לבר מאתמול בלילה, לנסות את האוכל השבדי. ישבנו שם זמן יפה וצחקנו מכל מני דברים. קלייר היתה שיכורה כבר אחרי כמה לגימות, וסיפרה כמה היא רוצה להשכיב בחור שבדי שהכירה, שהוא ממש מנומס ועדין והיא לא מבינה אם הוא בקטע. שהיא בכלל יוצאת עם מישהו ושהיא לא יודעת מה לעשות. האוכל היה די מוזר. נתח גדול של דג מלוח, מין מטיאס ורוד, עם בצלים סגולים ושמנת. היה שם גם מיונז, תפוח אדמה וסלק. דומה לאוכל רוסי שיצא לי להכיר, אבל בכל זאת שונה.
וינסנט הסתכל בטלפון והתקדר פתאום. הודיעו לו שבן דוד שלו מאושפז אחרי תאונת אופנוע. הם חברים ממש קרובים ותכננו להיפגש בקרוב לטייל יחד. נשארנו שם, שקטים. איחלנו לו בריאות, דאגנו לו ביחד. אחר כך הלכנו להוסטל, החלפנו פרטי פייסבוק והלכנו לישון.
בבוקר עליתי על האוטובוס לקופנהאגן. זכרתי שצריך לחצות ים בדרך לדנמרק, ובאמת אחרי כשעתיים האוטובוס עלה על מעבורת. בדיעבד, קרובי משפחה שחיים בדנמרק סיפרו לי שהמעבורת הזו שטה ממש בנתיב הבריחה של היהודים לשבדיה בזמן המלחמה.
כשהאוטובוס נכנס לקופנהאגן הכתה בי ההבנה: התרמיל היה כל-כך קל ונוח הבוקר, כי שכחתי את האוהל בהוסטל. האוהל שטייל איתי 7 שנים, שרומי כלכך אוהבת, שבכל פעם שאני מקים אותו אני שמח שמצאתי אותו. זו תהיה תבוסה לנחות בארץ בלעדיו. ירדתי מהאוטובוס והתמקמתי בנקודת הווייפיי הראשונה שמצאתי. אמרתי לעצמי שאשתמש בכל הקשרים שהספקתי לעשות בגטבורג כדי להחזיר אותו, אבל לא אסע לשם בעצמי. זה ייקח לי יום שלם, ואני ארגיש מטומטם.
קלייר עדיין בגטבורג, אבל לא הכירה אף אחד שאמור לנסוע לכיווני. כתבתי מייל להוסטל, אבל גם הם לא הועילו. דיברתי עם לואיס ארמנדו. הוא אמר לי בטון מלא חשיבות שיעשה כל מה שצריך כדי שהאוהל יגיע אליי. הוא לא הכיר אף אחד שתכנן לנסוע, אבל היו לו רעיונות. "אני אלך לתחנה המרכזית ואתן את זה למישהו ברציף לקופנהאגן. ואם אני לא אצליח, אני אסע בעצמי".
"וואו, תודה רבה. אבל אל תיסע בעצמך, מה פתאום".
"אני אסע brother. אם צריך אני אסע. בכל מקרה אני אוהב לבקר שם לפעמים".
בנאדם אינטנסיבי מאוד. אם הוא יבוא לכאן, לא תהיה לי ברירה אלא לטייל איתו. מצד שני יש לי הרגשה שהוא בעיקר דיבורים ושיש סיכוי טוב שאפילו לא יגיע לתחנה.
בלילה, בהוסטל, קניתי כרטיס הלוך-חזור לגטבורג. זה היה קו אדום, אבל המציאות השתנתה. לואיס ארמנדו עלול לנחות כאן, ובכל מקרה הניהול מרחוק של המבצע הזה לא משאיר לי פנאי ליהנות מהעיר. לנסוע לשם ייקח יום שלם, אבל בזה זה יסתיים, וזה בטוח יצליח.
למחרת בדרך לתחנה הורדתי אודיובוק – White Fang של ג'ק לונדון. בני נתן לי כמתנת שחרור את "להבעיר מדורה" ורציתי להכיר עוד את הכתיבה שלו. גם חשבתי ששוה להכיר את הקלאסיקה הזו. סוף סוף הבנתי למה פנג הלבן הוא תמיד אפור בציורים.
האוטובוס עלה על המעבורת. עליתי לסיפון. כבר הייתי מנוסה וידעתי שיש לי זמן. דחיתי את החשק לקנות כריך עייף בקפיטריה. עגנו בצד השבדי. שני שוטרים סימנו לאוטובוס להמתין בצד ועלו עליו. כשהנוסע הראשון הציג להם תעודה, זה הכה בי – הדרכון נשאר בדנמרק. שמחתי לצאת בבוקר לנסיעה חוצת מדינות עם תיק קטן. היתה לי תחושה קלה ששכחתי משהו, אבל פטרתי אותה בכך שאני רגיל לנסוע עם כל הציוד. התחושה הזו כמעט תמיד צודקת. פשפשתי בתיק בעוד השוטרים מתקדמים בין השורות, בדקתי מה יש לי להציע. רישיון נהיגה ישראלי. לא מאוד רלוונטי, אבל זה הכי טוב שהיה לי. התחלתי לתכנן בראש איך אסדר משלוח של הדרכון למעבר הגבול אם השוטרים יעכבו אותי. קיוויתי שיישאר לי רגע לראות את קופנהאגן לפני הטיסה לארץ, כשלבסוף אתיר את עצמי מרצף הטעויות הזה. השוטרים התקרבו. לבשתי את המבט השגרתי ביותר שלי והתכוננתי להציג את הרישיון. מינימום קשר עין. להתנהג כאילו זה דבר הגיוני לעשות. השוטרת הגישה יד ונתתי לה אותו. בשניה הארוכה ההיא הרגשתי שהיתה לה הפתעה והתלבטות מסוימת, אבל אז החזירה לי אותו והמשיכה הלאה. השתקתי את ההקלה שלי, והזכרתי לעצמי שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר.
בתום הסיור, השוטרים החליפו מילה עם הנהג, והוא נסע אחריהם להאנגר אפור בשולי הנמל. התבקשנו, כל הנוסעים, לעמוד בשורה ולהניח את המטען שלנו לפנינו. כלב מבסוט הופיע בפתח ההאנגר, מלווה בשוטר נוסף. ביום רגיל הייתי שמח לראות אותו, אבל המשימה שלי באותו זמן היתה לעזוב את הנמל בלי שאתבקש שוב להציג תעודה, והעיכוב המתמשך איתגר אותי. הכלב התחיל לעבור בין התיקים, מכשכש בזנב ודוחף את האף בהתאם למידת הסקרנות שגילה בכל פריט. לא היו לי סמים בתיק, אבל היה לי כריך גבינה צהובה. אם הכלב הזה לא מספיק מאולף הוא עלול להפיל אותי. רגע חמקמק של אחוה עבר בין הנוסעים והפר מעט את הרשמיות האירופאית. היינו חשודים יחד בפשע לא ידוע, והכלב היה חמוד. עודדתי אותו בלב שלא יתפתה לחפש את הכריך שלי, והמפגש איתו עבר בשלום.
עזבנו את הנמל. זה היה משחרר, אבל לא שכחתי שבעוד כמה שעות אדרש לחצות את הגבול הזה פעם נוספת לכיוון השני. תהיתי על מידת הקפדנות של השבדים לעומת הדנים. איזה עם ידע בגידות קשות יותר, איזו מדינה סגורה יותר להגירה. לא הצלחתי לשלול את האפשרות שיבקשו ממני שוב להציג תעודה. כך או כך, עכשיו יש לי רגע לאסוף את האוהל, לאכול משהו ולנוח.
הלכתי ישר לדלפק הקבלה של ההוסטל, שם הוא חיכה לי. חיבקתי אותו ולא עניין אותי שיכתים לי את הבגדים. אם השבדים יעצרו אותי עכשיו לפחות נהיה ביחד.

קבעתי תור לניקוי שיניים שבועיים לפני החתונה. ערב לפני התור התקשרה אלי פקידה לומר לי שמבטלים אותו, כי עשו בטעות דאבל בוקינג. היא לא התרשמה מההתעקשות שלי שהטעות היא שלהם ושאני מתכוון להגיע בכל זאת, ובשלב מסוים הבנתי שהתור אבוד. שיניתי אסטרטגיה. לא נתתי לשיחה להסתיים עד שסידרה לי תור אחר. ביום התור צלחתי את רחוב אגריפס החם והעמוס והגעתי למזגן של המרפאה. השיננית כבר היתה פנויה אז נכנסתי אליה מייד. אישה בערך בגיל של ההורים שלי, עם חיוך ומבטא רוסי. היא התרגשה לשמוע שאני מתחתן והרגשתי שהיא משקיעה בי את הטיפול הכי טוב שהיא יודעת לתת. "הניבים קצת צהובות, זה קיבלנו מדרווין אני לא יכולה לשנות". דיברנו קצת בזמן ששטפתי את הפה ועמדתי לצאת. יש לה תואר שני בהיסטוריה. היא חשבה פעם להשלים לימודי רפואת שיניים אבל קשה מדי עם השפה. הבת שלה בדיוק התחילה אוניברסיטה. יצאתי ועברתי רגע בשירותים. במראה ראיתי שבין החותכות העליונות שלי נשאר קצת צבע כהה. חזרתי אליה ושאלתי אם תוכל לעבור שם עוד טיפה. היא סימנה לי באצבע להיכנס לחדר וסגרה את הדלת. "אני ניסיתי זה לא יורד. יותר חזק מזה אני אפגע באמייל. אבל א-נו חכה רגע". היא חיפשה באחת המגירות ומצאה שם צנצנת עם משחה אפורה וסמיכה. היא שמה קצת בשקית, הגישה לי, ואמרה בטון חשאי "זה אתה צריך עם מברשת שיניים חשמלית, יום לפני חתונה, ככה חצי דקה הכל יירד. אבל אל תגיד, זה אסור, זה רק רופא קונה".

אחת החברות הסתובבה בין האוהלים לפני הזריחה ושרה שיר שקט להשכמה. התעוררתי, משתחרר בהדרגה מהחלומות. יצאתי מהאוהל, שטפתי פנים והלכתי באוויר הבוקר אל הנחל. התקדמתי במורד עד שהרגשתי מספיק לבד, מצאתי פינה לצד השביל והתיישבתי. השקט הדגיש את הציוצים. קריאה צרודה נשמעה ומשכה את תשומת הלב שלי, יחד עם תנועה שקלטתי בזווית העין. זה עוף די גדול, אולי פי שניים מעורב. קמתי בשקט וניסיתי לאתר את מקור הקול. בין העצים במרחק של כחמישים מטרים במעלה הגדה זיהיתי צללית של ציפור גדולה על ענף של עץ אורן. אור השמיים מאחוריה וסבך העלים לא נתנו לראות הרבה, אבל היתה לה צורה כללית של דורס לילה. הבחנתי שהיא לא לבד – בענף שמתחתיה ישבה ציפור נוספת מאותו הסוג. שתיהן השמיעו קריאות דומות ונראה שהן ביחד במובן כלשהו. ניסיתי לשנן את הקריאות, אבל ההפוגות הספיקו לי כדי לשכוח. בצעד מגושם הצידה, כל ציפור התקדמה על גבי הענף שלה עד שנצמדה לגזע ונטמעה בו. אם לא הייתי רואה אותן קודם, בשלב הזה כבר לא היה לי סיכוי. התקדמתי לאט ובשקט לעברן, עד שהגעתי לקטע טיפוס בלתי עביר, כשלושים מטרים מהן. מהנקודה הזו הן כבר נראו בבירור, בעיקר עיניהן השחורות הגדולות. הן הבחינו בי ואולי גם זיהו את ההתעניינות שלי. עמדתי שם כעשרים דקות והרגשתי שהמתח והחשד הולכים ופוחתים. אחת מהן הרימה כנף והתגרדה באדישות, פעולה שהצליחה להעליב אותי קצת, כשחשפה שרק אני מתרגש במפגש הזה. החלטתי שאלך לפגוש אותן מקרוב. אי אפשר היה לטפס ישירות לכיוונן, אז תכננתי להתקדם בניצב להן, על קו הגובה שלי, ולחפש דרך אחרת לעלות. חשבתי שיהיה קשה למצוא אותן מחדש אחרי שאנתק קשר עין ואתרחק, אז התחלתי באימון הדרגתי. למדתי את צורת העץ שעליו הן יושבות. הפניתי את הראש לכיוונים אקראיים ווידאתי שאני מצליח למצוא אותן מחדש. פסעתי כמה צעדים לכיוונים שונים וחזרתי, מגדיל את האתגר בהדרגה וצובר ביטחון. בתום האימונים יצאתי לדרך. אחרי כמה עשרות צעדים, מצאתי גישה לעלות. האדמה שם היתה מעט מופרת, והסבך היה דליל יותר. נראה שאנשים או חיות כבר עברו שם. התקדמתי וחשבתי שאם הציפורים לא היו בהמשך הדרך בטח הייתי חושב שזה מעבר קשה ומוותר עליו. פרח מרשים שלא הכרתי, צהוב עם אבקנים סגולים בולטים, גנב את תשומת הלב שלי לכמה רגעים. ככל שהתקרבתי נעשיתי מודע יותר לתנועות שלי. כל צעד השמיע פצפוץ עלים יבשים שניסיתי להאט ולרכך. הקשבתי בריכוז תוך כדי ההליכה וקיוויתי שלא אשמע את הציפורים עפות. הרגשתי שאני הולך בכיוון הנכון, שאני יודע את מיקום העץ גם בלי לראות אותו. שמעתי את אחת הציפורים עפה וחשבתי שאיבדתי פסילה מתוך השתיים שניתנו לי, שאני חייב להיות מדויק ובלתי מורגש. ידעתי שאני קרוב מאוד. לפניי היה מסך של קיסוסית, שחסם לגמרי את שדה הראייה. עברתי אותו בעדינות, והן היו שם, ממש מולי, ענף מעל ענף, מטרים ספורים לפניי, תולות בי עיניים שחורות גדולות. הן היו מהממות. צורה משורטטת, צבעי חול ועץ, מבט מהפנט. עמדתי שם דקות ארוכות והתבוננתי, מצנן את התלהבותי כדי שלא ירגישו מאוימות, מדייק את מבטי כך שלא יהיה ישיר מדי ובכל זאת אראה אותן. הן כנראה התחילו להאמין לי שאין לי כוונה רעה. אחת אחרי השנייה, הן עצמו עיניים. בשלב מסויים הרגשתי את השובע מתקרב והתחלתי להתכונן לצעוד החוצה מהסבך. עוד לא הזזתי אצבע, והציפורים עפו והתרחקו לעץ אחר, נסתר. החלטתי להתקדם עוד כמה מטרים במעלה הגדה אל שביל נוסף שזיהיתי שם. הציפורים השמיעו כמה קריאות, ובין העלים הצלחתי לגנוב עוד מבט מרוחק. בהמשך השביל שמעתי צעדי ריצה. שני בחורים התקרבו, וסימנתי להם להיות בשקט. הם האטו לקראתי. "רוצים לראות דורסי לילה?" לחשתי. "בטח" ענה המבוגר שביניהם ועצר את השעון. שמענו את קריאות הציפורים, אבל לא הצלחתי לאתר אותן שוב במבט, והרצים המשיכו.