יצאתי מהבית עם תיק דויטר שלושים ליטר והלכתי לרכבת הקלה. בשבועיים האחרונים, אחרי שנים שאני חי פה, השכונות של ירושלים התחילו להסתדר לי בראש. ידעתי שאני צריך לרדת בערך בחלוץ. ראיתי את קנת בתחנה של השוק עם בת הזוג שלו. החלפנו חיוך וקצת עדכונים ועשינו היכרות.
"לאן אתה נוסע בעצם, אתה גר בצד השני לא?"
"אני במשימה קצת מוזרה" אמרתי. סיפרתי להם שיש לי בתיק שני חלילים, שאני לוקח אותם לתיקון. אחד כדי למכור ואחד כדי לנגן. יש בבית הכרם מתקן אחד שהייתי אצלו פעם והוא כנראה הכי טוב בארץ.
קנת תכנן לעבור בבית ולצאת להפגנה מול הבית של ברקת. "אתה עובר שם בדרך״, הוא אמר, ״אולי ניפגש כשתחזור".
פניתי לרחוב המייסדים וחלפתי על פני ההפגנה. בכתובת של ברקת עמד שוטר. ביטלתי מחשבה שעברה לי בראש, שאני נראה חשוד כשאני עובר שם עם תיק כזה. ברקת הוא לא מטרה עד כדי כך מעניינת.
נכנסתי לבניין של המתקן, ירדתי חצי קומה וצילצלתי בפעמון, ממש לפי ההוראות המפורטות שנתן לי.
כשפתח את הדלת זיהיתי אותו מיד. בנאדם שראיתי פעם אחת בחיים שלי, לפני שתיים עשרה שנה, למשך חצי שעה. הוא כנראה ממש לא השתנה.
הבית נראה באמצע ניקיון, כיסאות מורמים על השולחן. ניגשנו לחדר העבודה שלו. לחדרים ששמורים בהם כלי נשיפה יש ריח אופייני שהכרתי היטב, אבל אצלו האוויר היה ניטראלי. הוא התיישב בעמדה שלו, מול שולחן שפרוס עליו משטח שרטוט למניעת שריטות. כלי עבודה זעירים סודרו שם בארגזי פלסטיק מיניאטוריים.
הגשתי לו את ה-Powell. כשהרכיב את הראש, ציקצק שהחיבור קשה מדי, בעיה שהציקה לי שנים. הוא שלף מטלית ופתר את זה בתנועה אחת.
המתקן הפיק כמה צלילים, ניטראליים גם הם, ונראה שהתמונה ברורה לו.
״אמרת שאתה מתכנן למכור? אני ממליץ שרק תאזן את הקלאפה. הסטרובינגר כבר קשות אבל החלפה תעלה לך המון והחליל מנגן טוב״. הסכמתי והוא ניגש למלאכה. בתוך שניות המשטח התכסה ברגים וצירים. נראה שהוא בשליטה מלאה. העבודה הזרימה בו אנרגיה חדשה והוא התחיל לדבר. הוא ברר בפינצטה כמה גזרי דבק זעירים מאחד הארגזים המיניאטוריים. ״רק על החומר הזה הייתי מכניס את מורמאצו להיכל התהילה״ אמר בגאווה של מעריץ. הנהנתי בנימוס. השם מורמאצו צלצל לי מוכר מהימים שחיפשתי חליל לקנייה. ״כש-Powell התחילו עם המודל של ה-Signature הם עשו בפעם הראשונה ברגי כיוונון. הם פשוט לא יודעים לעשות את זה״. לא ידעתי על מה הוא מדבר, אבל ההתלהבות שלו היתה מדבקת. הוא הרגיש שאני מתעניין והוציא מהמגירה שמאחוריו חליל נוסף כדי להראות לי. כלי זהוב-אדמדם שנראה יקר מאוד. ״קניתי אותו בעקבות לקוח אחד שבא אלי. בדגמים של הארומייט הם לא שילבו ברגי כיוונון. זאת רמה אחרת״. מבחינתו דיברנו באותה השפה. העדפתי שלא לחשוף את עצמי. הביקור בעולם שלו היה מסקרן גם בלי להבין הרבה. חוץ מזה, כבר היה מאוחר להתוודות. הוא שיתף אותי בגיחוך בצורת הקייס חסרת ההיגיון שהותאמה לדגמים של אמצע שנות האלפיים, ומתח ביקורת על בחירת החומרים בקפיצים של הקלאפות המשניות. הרגשתי שמשהו עמוק יותר מסתתר מאחורי הביקורת שלו. אני לא זוכר מה בדיוק שאלתי. הוא השתהה לרגע, נאנח. משהו בטון שלו השתנה. ״כולם הידרדרו. כבר לא מעריכים איכות. רוצים רק זול ובכמויות. אולי היפנים, היפנים הכי פחות הידרדרו.״
הוא פתח את יומן העבודות שלו וכתב בכתב אחיד את כל המספרים שחרוטים על החליל, שבחלקם לא הבחנתי עד אותו רגע. "80 ש"ח, איזון קלאפה". שאלתי את עצמי אם הוא מעדיף יומן על פני אקסל מכח ההרגל או מתוך אידאולוגיה. אחר כך הוסיף אזהרה. ״אם אתה מוצא קונה, עדיף שלא תבואו אלי יחד לבדיקה. כשבאים יחד אני אומר לקונה איזו הנחה הוא יכול לבקש על כל פגם, ולמוכר איך יקבל את המחיר הכי גבוה. אני מנסה לדבר רק עם אחד מהם בכל רגע, אבל זה לא מתחבר טוב״.
שאלתי אותו אם יוכל להעיף מבט גם בחליל השני. "להעיף מבט אין בעיה, אבל אני לא עובד על ארמסטרונג כאלה. אני מתקן רק סמי-מקצועי ומעלה". הארמסטרונג יצא מהבדיקה שלו מחוזק. ״תשמע, הוא מנגן מצוין. הוא ישן, אין מה להגיד, אבל הוא מנגן מצוין".