החלטתי לבלות יום וחצי בגטבורג בדרך לקופנהאגן. שמעתי שיש שם סאונות מפוזרות על גדת הנהר. הגעתי להוסטל באחת עשרה בלילה, ורציתי לצאת לשתות בירה ולחזור לישון.
אחרי כמה דקות של הליכה על כביש תלול בשכונה רדומה, הגעתי לבר שגוגל הציע ושמחתי לראות שהוא פתוח. המקום היה די ריק, רק כמה חברה שקטים בשולחן צדדי. מאחורי הבר היה מקרר גדול עם עשרות סוגים של פחיות בירה צבעוניות מצוירות.
"מה אתה שותה?" שאל אותי הברמן. בחרתי פחית עם ציור של שחף. בירה IPA קרה ולא רעה בכלל. דיברנו קצת. הוא סטודנט שהגיע לעשות סמסטר בשבדיה, כמו רוב האורחים של הבר הזה. חברה שהוא מכיר מהבית בהודו הצטרפה אלינו. היה לה מין דיבור עוקצני ואדיש, אבל הרגשתי שזה האופן שבו היא נחמדה. אמרתי להם שעוד לא ניסיתי כמה מהמאכלים השבדים המפורסמים ושאלתי אם יש להם המלצות. "תחזור לפה מחר מוקדם יותר. כשהטבח נמצא הוא מכין אוכל שבדי מעולה. אני ממלצרת מחר אז אוכל לתת המלצות".
חזרתי להוסטל לישון. למחרת בבוקר קפצתי לסופר והכנתי ארוחה קטנה, כמה טוסטים וביצים, שמן זית וירקות. בחור אחד בן 40 בערך, שחור עם צמות קטנות והרבה נוכחות, עבר בדיוק במטבח והצעתי לו להצטרף. קוראים לו לואיס ארמנדו. הוא סיפר לי שהוא מטייל כבר 3 חודשים, וגם שהוא גר שם בעיר, בגטבורג. "אני אוהב לראות את העיר שלי מעיניים של תייר". תהיתי איך זה עובד לו והאם הוא חי כאן בהוסטל כל התקופה הזו, אבל הרגשתי שעדיף לא לשאול על הפרטים. הוא היה דברן ונראה שהוא העריך את ההזמנה שלי לארוחה. החלפנו טלפונים, ואמרתי לעצמי שלבלות איתו שעות יהיה מעייף מדי. יצאתי להסתובב בעיר. היא התגלתה כעיר רגילה למדי – חנויות ורחובות, אנשים בענייניהם. לא ראיתי סאונות על הנהר. הקרסול שלי עוד לא התאושש מהטרק, אז לא ממש התרחקתי וחזרתי אחר הצהרים להוסטל. בחורה בשם קלייר הצטרפה אלי לשולחן. היא היתה בדיוק במסלול ההפוך ממני – הגיעה מקופנהאגן ותכננה להמשיך לשטוקהולם. היא מטיילת כבר תקופה, ולא בטוחה אם תחזור לגור בגרמניה. "אני בטח ארצה לחיות איפשהו בצפון מערב אירופה, אבל אני לא בטוחה איפה. רק במדינות האלה אני מרגישה בבית". היא חצי צרפתיה, "אבל אני פחות רואה את עצמי גרה שם. הם מהפכנים מדי."
"עדיין?" שאלתי.
"כן, זה נשאר. ככה זה מיתוסים, הם משפיעים על האנשים".
בחור שבדיוק הרכיב לעצמו ארוחה התיישב לידנו. היה לו שיער ארוך מתולתל ואווירה נוחה של מטייל ותיק. קוראים לו וינסנט, וגם הוא גרמני. הוא וקלייר צחקו ביניהם שכבר התרגלו לדבר רק אנגלית. גם בבית ובעבודה יש תמיד אנשים שלא מדברים גרמנית.
"ומה המיתוס של הגרמנים?" שאלתי. הם חשבו על זה ולא ממש מצאו תשובה. "בגרמניה מאוד עסוקים בלשים את העבר מאחורה, אז אולי אין מיתוס כרגע".
הזרמתי אותם לבוא איתי לבר מאתמול בלילה, לנסות את האוכל השבדי. ישבנו שם זמן יפה וצחקנו מכל מני דברים. קלייר היתה שיכורה כבר אחרי כמה לגימות, וסיפרה כמה היא רוצה להשכיב בחור שבדי שהכירה, שהוא ממש מנומס ועדין והיא לא מבינה אם הוא בקטע. שהיא בכלל יוצאת עם מישהו ושהיא לא יודעת מה לעשות. האוכל היה די מוזר. נתח גדול של דג מלוח, מין מטיאס ורוד, עם בצלים סגולים ושמנת. היה שם גם מיונז, תפוח אדמה וסלק. דומה לאוכל רוסי שיצא לי להכיר, אבל בכל זאת שונה.
וינסנט הסתכל בטלפון והתקדר פתאום. הודיעו לו שבן דוד שלו מאושפז אחרי תאונת אופנוע. הם חברים ממש קרובים ותכננו להיפגש בקרוב לטייל יחד. נשארנו שם, שקטים. איחלנו לו בריאות, דאגנו לו ביחד. אחר כך הלכנו להוסטל, החלפנו פרטי פייסבוק והלכנו לישון.
בבוקר עליתי על האוטובוס לקופנהאגן. זכרתי שצריך לחצות ים בדרך לדנמרק, ובאמת אחרי כשעתיים האוטובוס עלה על מעבורת. בדיעבד, קרובי משפחה שחיים בדנמרק סיפרו לי שהמעבורת הזו שטה ממש בנתיב הבריחה של היהודים לשבדיה בזמן המלחמה.
כשהאוטובוס נכנס לקופנהאגן הכתה בי ההבנה: התרמיל היה כל-כך קל ונוח הבוקר, כי שכחתי את האוהל בהוסטל. האוהל שטייל איתי 7 שנים, שרומי כלכך אוהבת, שבכל פעם שאני מקים אותו אני שמח שמצאתי אותו. זו תהיה תבוסה לנחות בארץ בלעדיו. ירדתי מהאוטובוס והתמקמתי בנקודת הווייפיי הראשונה שמצאתי. אמרתי לעצמי שאשתמש בכל הקשרים שהספקתי לעשות בגטבורג כדי להחזיר אותו, אבל לא אסע לשם בעצמי. זה ייקח לי יום שלם, ואני ארגיש מטומטם.
קלייר עדיין בגטבורג, אבל לא הכירה אף אחד שאמור לנסוע לכיווני. כתבתי מייל להוסטל, אבל גם הם לא הועילו. דיברתי עם לואיס ארמנדו. הוא אמר לי בטון מלא חשיבות שיעשה כל מה שצריך כדי שהאוהל יגיע אליי. הוא לא הכיר אף אחד שתכנן לנסוע, אבל היו לו רעיונות. "אני אלך לתחנה המרכזית ואתן את זה למישהו ברציף לקופנהאגן. ואם אני לא אצליח, אני אסע בעצמי".
"וואו, תודה רבה. אבל אל תיסע בעצמך, מה פתאום".
"אני אסע brother. אם צריך אני אסע. בכל מקרה אני אוהב לבקר שם לפעמים".
בנאדם אינטנסיבי מאוד. אם הוא יבוא לכאן, לא תהיה לי ברירה אלא לטייל איתו. מצד שני יש לי הרגשה שהוא בעיקר דיבורים ושיש סיכוי טוב שאפילו לא יגיע לתחנה.
בלילה, בהוסטל, קניתי כרטיס הלוך-חזור לגטבורג. זה היה קו אדום, אבל המציאות השתנתה. לואיס ארמנדו עלול לנחות כאן, ובכל מקרה הניהול מרחוק של המבצע הזה לא משאיר לי פנאי ליהנות מהעיר. לנסוע לשם ייקח יום שלם, אבל בזה זה יסתיים, וזה בטוח יצליח.
למחרת בדרך לתחנה הורדתי אודיובוק – White Fang של ג'ק לונדון. בני נתן לי כמתנת שחרור את "להבעיר מדורה" ורציתי להכיר עוד את הכתיבה שלו. גם חשבתי ששוה להכיר את הקלאסיקה הזו. סוף סוף הבנתי למה פנג הלבן הוא תמיד אפור בציורים.
האוטובוס עלה על המעבורת. עליתי לסיפון. כבר הייתי מנוסה וידעתי שיש לי זמן. דחיתי את החשק לקנות כריך עייף בקפיטריה. עגנו בצד השבדי. שני שוטרים סימנו לאוטובוס להמתין בצד ועלו עליו. כשהנוסע הראשון הציג להם תעודה, זה הכה בי – הדרכון נשאר בדנמרק. שמחתי לצאת בבוקר לנסיעה חוצת מדינות עם תיק קטן. היתה לי תחושה קלה ששכחתי משהו, אבל פטרתי אותה בכך שאני רגיל לנסוע עם כל הציוד. התחושה הזו כמעט תמיד צודקת. פשפשתי בתיק בעוד השוטרים מתקדמים בין השורות, בדקתי מה יש לי להציע. רישיון נהיגה ישראלי. לא מאוד רלוונטי, אבל זה הכי טוב שהיה לי. התחלתי לתכנן בראש איך אסדר משלוח של הדרכון למעבר הגבול אם השוטרים יעכבו אותי. קיוויתי שיישאר לי רגע לראות את קופנהאגן לפני הטיסה לארץ, כשלבסוף אתיר את עצמי מרצף הטעויות הזה. השוטרים התקרבו. לבשתי את המבט השגרתי ביותר שלי והתכוננתי להציג את הרישיון. מינימום קשר עין. להתנהג כאילו זה דבר הגיוני לעשות. השוטרת הגישה יד ונתתי לה אותו. בשניה הארוכה ההיא הרגשתי שהיתה לה הפתעה והתלבטות מסוימת, אבל אז החזירה לי אותו והמשיכה הלאה. השתקתי את ההקלה שלי, והזכרתי לעצמי שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר.
בתום הסיור, השוטרים החליפו מילה עם הנהג, והוא נסע אחריהם להאנגר אפור בשולי הנמל. התבקשנו, כל הנוסעים, לעמוד בשורה ולהניח את המטען שלנו לפנינו. כלב מבסוט הופיע בפתח ההאנגר, מלווה בשוטר נוסף. ביום רגיל הייתי שמח לראות אותו, אבל המשימה שלי באותו זמן היתה לעזוב את הנמל בלי שאתבקש שוב להציג תעודה, והעיכוב המתמשך איתגר אותי. הכלב התחיל לעבור בין התיקים, מכשכש בזנב ודוחף את האף בהתאם למידת הסקרנות שגילה בכל פריט. לא היו לי סמים בתיק, אבל היה לי כריך גבינה צהובה. אם הכלב הזה לא מספיק מאולף הוא עלול להפיל אותי. רגע חמקמק של אחוה עבר בין הנוסעים והפר מעט את הרשמיות האירופאית. היינו חשודים יחד בפשע לא ידוע, והכלב היה חמוד. עודדתי אותו בלב שלא יתפתה לחפש את הכריך שלי, והמפגש איתו עבר בשלום.
עזבנו את הנמל. זה היה משחרר, אבל לא שכחתי שבעוד כמה שעות אדרש לחצות את הגבול הזה פעם נוספת לכיוון השני. תהיתי על מידת הקפדנות של השבדים לעומת הדנים. איזה עם ידע בגידות קשות יותר, איזו מדינה סגורה יותר להגירה. לא הצלחתי לשלול את האפשרות שיבקשו ממני שוב להציג תעודה. כך או כך, עכשיו יש לי רגע לאסוף את האוהל, לאכול משהו ולנוח.
הלכתי ישר לדלפק הקבלה של ההוסטל, שם הוא חיכה לי. חיבקתי אותו ולא עניין אותי שיכתים לי את הבגדים. אם השבדים יעצרו אותי עכשיו לפחות נהיה ביחד.