קבעתי תור לניקוי שיניים שבועיים לפני החתונה. ערב לפני התור התקשרה אלי פקידה לומר לי שמבטלים אותו, כי עשו בטעות דאבל בוקינג. היא לא התרשמה מההתעקשות שלי שהטעות היא שלהם ושאני מתכוון להגיע בכל זאת, ובשלב מסוים הבנתי שהתור אבוד. שיניתי אסטרטגיה. לא נתתי לשיחה להסתיים עד שסידרה לי תור אחר. ביום התור צלחתי את רחוב אגריפס החם והעמוס והגעתי למזגן של המרפאה. השיננית כבר היתה פנויה אז נכנסתי אליה מייד. אישה בערך בגיל של ההורים שלי, עם חיוך ומבטא רוסי. היא התרגשה לשמוע שאני מתחתן והרגשתי שהיא משקיעה בי את הטיפול הכי טוב שהיא יודעת לתת. "הניבים קצת צהובות, זה קיבלנו מדרווין אני לא יכולה לשנות". דיברנו קצת בזמן ששטפתי את הפה ועמדתי לצאת. יש לה תואר שני בהיסטוריה. היא חשבה פעם להשלים לימודי רפואת שיניים אבל קשה מדי עם השפה. הבת שלה בדיוק התחילה אוניברסיטה. יצאתי ועברתי רגע בשירותים. במראה ראיתי שבין החותכות העליונות שלי נשאר קצת צבע כהה. חזרתי אליה ושאלתי אם תוכל לעבור שם עוד טיפה. היא סימנה לי באצבע להיכנס לחדר וסגרה את הדלת. "אני ניסיתי זה לא יורד. יותר חזק מזה אני אפגע באמייל. אבל א-נו חכה רגע". היא חיפשה באחת המגירות ומצאה שם צנצנת עם משחה אפורה וסמיכה. היא שמה קצת בשקית, הגישה לי, ואמרה בטון חשאי "זה אתה צריך עם מברשת שיניים חשמלית, יום לפני חתונה, ככה חצי דקה הכל יירד. אבל אל תגיד, זה אסור, זה רק רופא קונה".