אחת החברות הסתובבה בין האוהלים לפני הזריחה ושרה שיר שקט להשכמה. התעוררתי, משתחרר בהדרגה מהחלומות. יצאתי מהאוהל, שטפתי פנים והלכתי באוויר הבוקר אל הנחל. התקדמתי במורד עד שהרגשתי מספיק לבד, מצאתי פינה לצד השביל והתיישבתי. השקט הדגיש את הציוצים. קריאה צרודה נשמעה ומשכה את תשומת הלב שלי, יחד עם תנועה שקלטתי בזווית העין. זה עוף די גדול, אולי פי שניים מעורב. קמתי בשקט וניסיתי לאתר את מקור הקול. בין העצים במרחק של כחמישים מטרים במעלה הגדה זיהיתי צללית של ציפור גדולה על ענף של עץ אורן. אור השמיים מאחוריה וסבך העלים לא נתנו לראות הרבה, אבל היתה לה צורה כללית של דורס לילה. הבחנתי שהיא לא לבד – בענף שמתחתיה ישבה ציפור נוספת מאותו הסוג. שתיהן השמיעו קריאות דומות ונראה שהן ביחד במובן כלשהו. ניסיתי לשנן את הקריאות, אבל ההפוגות הספיקו לי כדי לשכוח. בצעד מגושם הצידה, כל ציפור התקדמה על גבי הענף שלה עד שנצמדה לגזע ונטמעה בו. אם לא הייתי רואה אותן קודם, בשלב הזה כבר לא היה לי סיכוי. התקדמתי לאט ובשקט לעברן, עד שהגעתי לקטע טיפוס בלתי עביר, כשלושים מטרים מהן. מהנקודה הזו הן כבר נראו בבירור, בעיקר עיניהן השחורות הגדולות. הן הבחינו בי ואולי גם זיהו את ההתעניינות שלי. עמדתי שם כעשרים דקות והרגשתי שהמתח והחשד הולכים ופוחתים. אחת מהן הרימה כנף והתגרדה באדישות, פעולה שהצליחה להעליב אותי קצת, כשחשפה שרק אני מתרגש במפגש הזה. החלטתי שאלך לפגוש אותן מקרוב. אי אפשר היה לטפס ישירות לכיוונן, אז תכננתי להתקדם בניצב להן, על קו הגובה שלי, ולחפש דרך אחרת לעלות. חשבתי שיהיה קשה למצוא אותן מחדש אחרי שאנתק קשר עין ואתרחק, אז התחלתי באימון הדרגתי. למדתי את צורת העץ שעליו הן יושבות. הפניתי את הראש לכיוונים אקראיים ווידאתי שאני מצליח למצוא אותן מחדש. פסעתי כמה צעדים לכיוונים שונים וחזרתי, מגדיל את האתגר בהדרגה וצובר ביטחון. בתום האימונים יצאתי לדרך. אחרי כמה עשרות צעדים, מצאתי גישה לעלות. האדמה שם היתה מעט מופרת, והסבך היה דליל יותר. נראה שאנשים או חיות כבר עברו שם. התקדמתי וחשבתי שאם הציפורים לא היו בהמשך הדרך בטח הייתי חושב שזה מעבר קשה ומוותר עליו. פרח מרשים שלא הכרתי, צהוב עם אבקנים סגולים בולטים, גנב את תשומת הלב שלי לכמה רגעים. ככל שהתקרבתי נעשיתי מודע יותר לתנועות שלי. כל צעד השמיע פצפוץ עלים יבשים שניסיתי להאט ולרכך. הקשבתי בריכוז תוך כדי ההליכה וקיוויתי שלא אשמע את הציפורים עפות. הרגשתי שאני הולך בכיוון הנכון, שאני יודע את מיקום העץ גם בלי לראות אותו. שמעתי את אחת הציפורים עפה וחשבתי שאיבדתי פסילה מתוך השתיים שניתנו לי, שאני חייב להיות מדויק ובלתי מורגש. ידעתי שאני קרוב מאוד. לפניי היה מסך של קיסוסית, שחסם לגמרי את שדה הראייה. עברתי אותו בעדינות, והן היו שם, ממש מולי, ענף מעל ענף, מטרים ספורים לפניי, תולות בי עיניים שחורות גדולות. הן היו מהממות. צורה משורטטת, צבעי חול ועץ, מבט מהפנט. עמדתי שם דקות ארוכות והתבוננתי, מצנן את התלהבותי כדי שלא ירגישו מאוימות, מדייק את מבטי כך שלא יהיה ישיר מדי ובכל זאת אראה אותן. הן כנראה התחילו להאמין לי שאין לי כוונה רעה. אחת אחרי השנייה, הן עצמו עיניים. בשלב מסויים הרגשתי את השובע מתקרב והתחלתי להתכונן לצעוד החוצה מהסבך. עוד לא הזזתי אצבע, והציפורים עפו והתרחקו לעץ אחר, נסתר. החלטתי להתקדם עוד כמה מטרים במעלה הגדה אל שביל נוסף שזיהיתי שם. הציפורים השמיעו כמה קריאות, ובין העלים הצלחתי לגנוב עוד מבט מרוחק. בהמשך השביל שמעתי צעדי ריצה. שני בחורים התקרבו, וסימנתי להם להיות בשקט. הם האטו לקראתי. "רוצים לראות דורסי לילה?" לחשתי. "בטח" ענה המבוגר שביניהם ועצר את השעון. שמענו את קריאות הציפורים, אבל לא הצלחתי לאתר אותן שוב במבט, והרצים המשיכו.