כשחזרנו מהודו סיימתי לקרוא את איזון עדין של רוהינטון מיסטרי. את החצי הראשון קראתי לפני הטיסה. הייתי שמח להמשיך אותו שם אבל לא יכולתי להרשות משקל כזה בתיק. הספר הזה הראה לי כמה מצבי החומרי טוב יותר מהמינימום ההכרחי. בתוך הדמויות של אום ואישוואר הרגשתי באמת ובתמים עשיר כשהם מצאו מטר רבוע פנוי של רחוב להניח עליו קרטון. סידרתי קצת את הצלופן שעטף את הספר, כדי למזער את הטענות שאשמע כשאחזיר אותו. ידעתי שאני חורג בכמה חודשים מזמן ההשאלה, אבל בחישוב שלי הקנס היה שווה את זה.
עליתי את בצלאל דרך ערבוב הריחות של פלאפל שלום והמכבסה והגעתי לבית העם. כמה רקדניות ורקדנים, תלמידי ז'ראר בכר, ישבו על הרצפה בחוץ ואכלו מקופסאות פלסטיק. קבוצה אחרת היתה אולי נראית עלובה במצב הזה, אבל הן נראו מורדות וזקופות. עליתי לקומה השלישית – עיון ונוער.
הגשתי לאריק הספרן את הספרים להחזרה.
"אתה באיחור. זה יעלה לך קנס".
"כן, הייתי בחו"ל אז לא יכולתי להחזיר בזמן".
"למה לא באת להאריך?"
"זה לא היה כל-כך מתוכנן אז לא הספקתי".
"תשמע", הוא בחר בזהירות את מילותיו, "אתה לא מהמאחרים הסדרתיים. הפעם אני אתחשב בזה". הוא שקלל את מידת האמינות שזיהה בי ואת משך האיחור, וקבע שאצטרך לשלם עשרה שקלים.
התור מאחוריי הצטבר. אריק פנה לטפל בבאה אחרי והעביר את משימת הגבייה לקולגה שלו. בלי ליצור קשר עין, הספרנית הניעה את העכבר על המשטח והקלידה כמה פרטים. מהבעת הפנים שלה זיהיתי שיש בעיה. היא גילגלה את הכסא שלה לעבר אריק ומשכה אותו משם באמצע חילופי דברים. הוא ניגש למחשב בחוסר רצון, והיא הביטה מהצד במבט צודק.
"אז תסמני על תאריך אחר".
"זה חסום כי כבר הוקלד הקנס".
הטונים ביניהם עלו בהדרגה ונראה שהם מתקשים למצוא פתרון. האווירה המתוחה הקרינה סביבם וכמה לקוחות עזבו את התור. מדי פעם התעשתו וסימנו האחד לשניה להנמיך את הקול, שלא לזנוח את אחריותם כלפי השקט בספריה. בתום כמה ניסיונות חסרי סבלנות הם הצליחו ואריק חזר למקומו.
"עשרה שקלים בבקשה".
הוצאתי כרטיס אשראי.
"פה אפשר רק במזומן".
הגשתי לה שטר.
"אין לי עודף מחמישים. תרד בבקשה להחזיר את הספר בקומה מתחת, שם אפשר לשלם באשראי".
ירדתי קומה. ספרנית מנומנמת לקחה את הספר. "יש לך פה חוב עשרה שקלים. אני מבטלת לך אותו".
"אה… תודה" סיננתי ופניתי לצאת בלי להביט לאחור.